עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

אני פשוט צריכה לכתוב.. הגוף שלי מלא בהכל ומהכל. הקנבסים כבר לא מצליחים להכיל את כל הצבעים, הצורות והכאוס שמתקיים בראשי, במחשבותיי ובליבי.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
ארכיון
בחור אהוב שהיה
בחור אהוב שהיה
רשימת שירים מהפוסט
שינוי
11/01/2015 05:28
rona
משהו מת ומשהו נולד מחדש.
מומנט של השפעה.
אמונה.
1 תגובות
רגע אני מתגעגעת
11/01/2015 05:26
rona
נער אחד, אגם קפוא 
ולב פועם שמחסיר פעימה.
חלום שהתנדף צף. 
מעורר את הגעגוע שנשכח.
צמרמורת, רעד קל, תכף יעבור. 

רק עוד כמה פעימות 
הקצב יתרכך יאט וישקוט.
מחפשת דרך, אמת נעלמת, 
שקר ענוג או תפוח מתוק.

דרך מפותלת. אמת מעורערת.
תשוקות בוערות ולב אחד שלם.
תעוף או תתרסק, תרקוד או תזחל.
לא נשאר עוד זמן רב הסתכלי אל על.
0 תגובות
אני מציירת כדי לחיות.
04/11/2014 23:08
rona
אמנות, ציור, אבסטרקט, רגשות, תשוקה



אני זוחלת.
הולכת זקוף. 
מתחת לשולחן.
יש לי הכל. 
אין לי כלום.
בלעדיך.
לילות. ארוכים.
שינה טרופה.
אני קמה מחלום.
מחפשת. אתה לא ליד.
סיוט. צרחה. 
מתעוררת. 
פאניקה.
הוא עזב.
נגמר.

1 תגובות
לשכוח לקוות או למות
04/11/2014 21:32
rona
אהבה, תקווה, יאוש, החיים שלי, רגשות
נסעתי, אני והפיאט שלי עם מוזיקה בפלאפון וסיגריות. 
לא קפה, לא מים, לא מיץ ולא שוקולד.
עצרתי את הרכב בחנייה של הצוק של חוף ארגמן בנתניה.
בתור ילדה זה היה אחד הלוקיישנים שלי עם כל מיני פרטנרים. אני זוכרת את זה כמו מחלום. 
מכינים קססה עוצרים את הטומקאר, או רכב אני כבר לא זוכרת באיזה תקופות זה היה, אם היה לי כבר רישיון. 
אבל אני זוכרת פעמים עם יול ומייג' ושרי. היה כיף היינו ילדים. עשינו שטויות . הברזנו מהבית ספר נהגנו שיכורים. עשינו סמים. חיינו על הקצה. 
אני אחזור לסיפור שלי, אז עצרתי שם, הלוקיישן מדהים למי שצריך לבכות, לחשוב או סתם לבוא לשאוף אויר קר 
במקום היחיד אולי שנשאר בנתניה שאפשר לחנות את הרכב על הצוק ולקבל קצת פרטיות בראשות הציבור.
הייתי אני המכונית היחידה. התחלתי להשמיע שירים שבקיו שהם מתחילים אני בוכה.. 
הבכי משנה קצב עם השיר, עם המילים. יש מילים וקטעים מלודיים מכוונים לארגז הרגשות שלי, הם פשוט שופכים את כל הזיכרונות החוצה.
רציתי לשמוע את כל השירים לתת לכל אחד את הבמה, ולבכות הכל. התחלתי עם השיר של charlotte oc -color my heart.
בכיתי והוצאתי את נשמתי, צעקתי לשמיים, הנשימות שלי כאבו, כל נשימה בעולם הזה בלעדיו כואבת . ואני חייבת להתמודד עם זה, אמרתי לעצמי. את צריכה לבכות הכל עד שלא יהיה לך עוד על מה לבכות או עד שיימאס לך. אז הבכי לא נגמר, הוא המשיך עם litost של ה xambassadors. אני זוכרת ריב שלנו, שנסעתי אליו, להביא לו אוכל, בוכה ושבורה מכך שפגעתי בו, שרבנו, כל מריבה שלנו הייתי מאשימה את עצמי שנתתי לזה לקרות , זה גרם לי להרגיש כל כך רע הרגשה תהומית ואיומה שמישהו אהוב כל כך נפגע ממני, גם אם זו רק אני זאת שהייתי אמורה להפגע. אבל הצדק לא עיניין אותי גם כשהוא התנהג בטיפשות התנצלתי, כי אהבתי אותו ולא רציתי שהוא ירגיש רע ובמיוחד שהוא לא ירגיש פגוע ממני. אספתי את השיר הזה litost, מסדרה שהתמכרתי אליה כשהוא טס לאמסטרדם עם חברים והאקסית שלו נדחפה לשם. סמכתי עליו לא היה לי ספק בו בכלל, הצטערתי שלי לא תהיה חוויה איתו. אבל היה לי חשוב שלא יראה שזה עושה לי רע או מבאס אותי כדי שלא תהיה לו סיבה לא להנות ולדאוג ממני. כשהוא חזר הכרתי לו את הסדרה הזאת הוא התמכר אליה גם וגם אל השיר. אחר כך שמעתי את השיר סקס שלנו, למה זה השיר סקס שלנו , כי בא לי לעשות איתו אהבה שאני שומעת את השיר הזה. אני נזכרת איך הוא צחק עליי שלפני שהכרתי את the weekend, אמרתי שהקובר שמישהו עשה לשיר wicked games יותר טוב מהמקורי. כמובן שאחר כך השתכנעתי ומהר שטעיתי ובגדול. שיר סקס אחר poetic justice , לא הייתי מסוגלת לשמוע, אני לא אהבתי את השיר הזה, הוא גרם לי לאהוב אותו , כי השיר גרם לי להתאהב בו, הדרך שבה השיר הזה מייצג אותו. התאהבתי בו דרך כל כך הרבה שירים. דרך כינויים. דרך קטעים מפגרים של פקק של קוקה קולה שלא נפתח, ואז זכינו בשישיית קולה כי מרב שניסה לפתוח את הפקק, נהייתי לו שלפוחית ביד. בכיתי הכל, ועדיין יש עוד מה לבכות. עד שאני לא יעבור וילחץ על כל זיכרון זעיר ממנו ואשחרר את הזיכרונון מהמערכת . הם יתחילו להלחץ מכל פלייליסט שאי פעם הכנתי ומכל רחוב, סמטה, בר, מסעדה, בתל אביב ובנתניה. וביפו. כל המדינה הזאת מוצפת זיכרונות. ומסתבר גם שסרי לנקה. אני יושבת לי על החוף פתאום שומעת הרכב שרק אדם אחד אי פעם היגה לידי את השם הזה cashmire cat "את קולטת איזה שם, קראו להם חתול קשמירי" כן, האהבה שלי מפוזרת בכל מקום, רק לא פה אני לא יכולה לחבר אותה חזרה, אני לא יכולה להרים אותה, לאסוף אותה ולהחזיק אותה ביד. היא מתפוררת והופכת לחלקיקי אבק שאני כבר לא מצליחה לגרום להם לא להתפורר. רק הדמעות שלי הופכות את כל אבקוני אהבתי לבוץ. אפשר לעשות מהלב שלי ארמונות בחול. אין לי חשק לצייר, יש לי כל כך הרבה מה לצייר, אבל פשוט אין משמעות , אני שאמרתי פעם שאני לא מאמינה באמן המיוסר, צריך ליצור מתוך שמחה. עכשיו אין לי כל כך ברירה אני יוצרת מתוך עצב , מפסלת אותו לכדי צורות פאטליות ואובדניות. הציורים שלי הופכים להיות אפלים יותר ויותר. ואני נעלמת , אני מתחילה להתקיים רק איפה שאני לא צריכה להרגיש את המציאות. אני מחפשת בדימיון, במה שלא מוחשי, ברגש , בתפילות. אני רוצה להאמין שאם הוא יראה בציורים שלי שאני בעצם מציירת אותנו, הוא יבין כמה אני אוהבת אותו.. והוא יבוא ויגיד לי שהוא אוהב אותי גם, שאני האישה של החיים שלו. שהוא רוצה להנעץ בתוכי, והוא כמהה לזה ממש כמו שאני. אני מלאת תשוקה, ויש לי מתח בגוף רק מלחזור במחשבות לאחד מהלילות שלנו. הוא היה תופס אותי חזק, מנשק ומסניף את גופי, הופך אותי, ונהנה לבקש ממני לספר לו כמה אני אוהבת את מה שהוא עושה איתי ושהוא יודע לזיין אותי מדהים. "תגמרי לי עליו, אני רוצה להרגיש אותך גומרת" "רונננהה, את מדהימה, תגידי לי כמה את אוהבת אותי". הוא רק רצה לעשות לי טוב רק רצה לעשות אותי מאושרת. ואני עזבתי. חשבתי שאני חזקה ושעדיף כך ושזה מה שצריך להיות. איך יכלתי להיות כל כך עיוורת ומטומטמת להבין שאני מפספסת את הגבר של חיי. והגבר הזה עכשיו כל כך פגוע שהוא לא רוצה אף חברה ובטח שלא אותי. הבחורה שהוא אהב מילדות ועשתה לא כאב לב כשעזבה אותו כשהוא היה צריך אותה. איפה הייתי אלוהים, בבעיות שלי, בגמילה, בלימודים, בהכל שלי. לא בשלו, נטשתי אותו ואני מצטערת על זה כל חיי. והמסר שלי למי שקורא את זה, אל תוותרו על אהוביכם, כשקשה תשארו, זו אופציה פחות כואבת מההתמודדות עם ההבנה שזהו נגמר. אין מה לעשות וזה כבר לא בידיים שלכם, תעשו כל עוד יש לכם אפשרות. עכשיו האפשרות הכי מנחמת שאני חושבת עליה היא המוות, הוא כל כך ענוג ושקט, שזה מפתה. וגם אגואיסטי וחסר כל התחשבות באנשים שאוהבים אותי. וגם לא יעזור לי כי אני אהיה מתה מידי למקרה שאהוב ליבי יפתח את ליבו בשנית. זה הפרודוקס אני נשארת בחיים למקרה שאהוב ליבי יחזור אליי, ישנה עוד תקווה. אבל התקווה הזו קלושה והאופציה שהוא כבר אוטוטו ממשיך הלאה אם לא כבר המשיך, תהרוג אותי רוחנית ממילא. אז מה עושים? אני לא יכולה להחליט אם למות או לא למות. כמו שאני לא יכולה להחליט אם לשכוח או לא לשכוח. שכחה זה מוות קטן. אם זה לא קורה באופן טבעי, צריך לתלות אותה. אבל להתאבד זה קל. שכחה אי אפשר לקשור מהצואר. אל אפשר לגרום לשכחה להתפגר או להתאבד.

1 תגובות
הצילו
04/11/2014 16:54
rona
עצוב, אהבה נכזבת, תוצאה, רגשות, דיכאון
אז עכשיו הוא לא שם עליי, הבחור שהיה מאוהב בי מאז שאנחנו ילדים, עכשיו לא רואה אותי ממטר. הוא חי בחיים שלו, ואני רחוקה רחוקה. האהבה הזאת שורפת אותי. חיכיתי כל כך הרבה למשהו כזה שיקרה לי וכשזה קרה לקחו את זה ממני. אני בת 26, לא מאמינה שאני אוהב עוד ככה בחיים. ואני לא רוצה גם, אני לא רוצה שברון לב נוסף. אני כבר לא יודעת איך זה מתחיל, איתו זה פשוט התחיל, באופן טבעי וחלק. חצי שנה עברה. ואני עדיין שם. על הספה החדשה שקנינו, מכינה תה עם נענע ושואלת אותו אם הוא רוצה משהו לאכול שאני אכין לא והוא עונה לי "הכל אני רוצה שתיכיני לי". משמיע לי שירים ברקע שהוא חופר ומחפש, זה התחביב שלו, ויש לו טעם מעולה במוזיקה. ואז הוא לוקח את הקצב של השיר ומשנה לו את המילים. וככה המצאנו שירים לילות על ימים. אני לא מצליחה לייבש את הדמעות. אני מנסה לתקשר איתו, אבל הוא מאד מסוגר ומאד דרוך רק שאני לא אתקרב יותר מידי ואז הוא ייתן לי את הלב שלו שוב, הוא מפחד ממני, אני יכולה להבין אותו. אני מכה. אבל זהו עכשיו שהכל טוב, אני בריאה, אני יכולה להיות מאושרת אבל עכשיו זה פשוט לא קורה, הוא לא שם. ואני לדבריו נותנת לעצמי לגיטימציה לטמטם אותו. אני עדיין לומדת לחיות בלי יד.. הוא לא מבין את זה, שיותר מכל הריחוק ממני שורף אותי, אני מרגישה כלום, לא חשובה, לא משנה, החיים שלי חסרי טעם ומשמעות. כל העולם צועק לי לצאת ואני מסרבת. כי כל הנאה ונשימה שאני לוקחת, לא טעימה לי. הייתי מוכנה לגור איתו בערבה, במדבר בתוך אוהל, לחיות איתו בצריף, העיקר לחיות איתו. הוא חשב שאני צריכה שהוא יקרע את התחת שיהיה לו כסף, שאני צריכה מסעדות, אני מסתדרת יופי ואוהבת מאד שווארמה. הוא חשב שהוא צריך לקרוע את עצמו בשבילי. עכשיו הוא לא איתי והוא קורע את עצמו בעבודה כדי לו להתעסק בי, כדי להתקדם ממני לברוח לרוץ קדימה, מבלי לחשוב שאולי הוא ויתר על הדבר הכי חשוב שכשמגיעים לקו הסיום. האם אתה רוצה להגיע לבד? בגלל זה אני לא מסוגלת להתקדם ולהמשיך הלאה. אני יודעת שאם אני אמשיך הלאה, אצייר ואולי "חס וחלילה" גם אצליח, אז אני אסתכל אחורה ועדיין יחשוב עליו. עדיין ארגיש את הפספוס הזה. האהבה הזאת שהייתה לי וחמקה ממני. אני שבורה שאין לי עם מי לדבר, אמא שלי כבר לא יודעת מה להגיד לי ואני יודעת שכואב לה לראות אותי ככה. היא עשתה הכל בשבילי, לא החסירה ממני דבר, השקיע בי את כל הבית ספר, מורים, טיולים, הנאות, פינוקים בגדים , הכל…!! ואני עדיין לא מאושרת ולא מצליחה להחזיק עבודה. כי אני נכנסת לדיכאונות. שילמה 15 אלף ש"ח כדי שאני אפסיק לעשן ואתחיל חיים חדשים, חיים סחיים. ואני עדיין עם השטויות שלי, עם הציור, עם החלומות, עם הרגשות, העצב. היום כבר אין עצבים, אין לי ואני גם כבר לא ביקורתית או שתלטנית. עכשיו אני בסולם הטונים קרוב למוות, איפשהו באזור האפטית. הייתי אצל רבנים, דיברתי, שיתפתי, עשיתי, טסתי, אך עדיין זה בא איתי לכל מקום. אין לי כבר לאן לברוח. אני מגיעה עם מטען של בחור מדהים ומושלם אהבתי חיי לדייט. אני בהלם שיש כמה שעוד לא מתייאשים מכמה שאני מפורקת ושבורה. הם עדיין אופטימיים. אני מנסה להיות כזאת אופטימית עם אהוב ליבי. רק נס יכול לעזור, שהקדוש ברוך הוא, הלוואי יצית את ליבו, שהוא יסמוך עלי שוב וישחרר את הכעס, הפחד ואת הכאב מליבו. שיחליף אותם באמונה, תקווה ואהבה. 
אני מתוסכלת מאד ועצובה מאד. ויש לי כל כך הרבה דברים לעשות , לקדם, לסיים. החיים שלי על הולד כבר חצי שנה, מידי פעם אני עושה עליהם סיבוב רק כדי שהמצבר לא יילך לי גם. אני לא יודעת איך לשים על עצמי חיוך. אני בדיכאון. 
מישהו שיציל אותי 
2 תגובות
פוסט ראשון
04/11/2014 16:18
rona
אהבה, תקווה, יאוש, החיים שלי
אני מאוהבת באהבת חיי. 
החבר הכי טוב שלי מזה 11 שנים. בקיץ אחד וחודשים של תהיות והתבשלות זה קרה, אני מסתכלת והולכת לישון לצידו של בן זוגי וחברי הטוב ביותר. הכל היה ממש כמו בסרטים. ניהלנו את החיים שהתחלנו להרשות לעצמנו לחלום אותם. אהבה, לימודים, יציאות, סרטים בלילות, אוכל טעים, ומסעדות ספונטניות לפחות פעם ביומיים. על הים, הוא גר ביפו ואני הייתי איתו כל התקופה, מההתחלה ועד הסוף. שום ושמיר, הוא אהב אותי, יכלתי לראות עליו, חשתי את זה, הוא רצה שאני אהיה שמחה, והוא עשה הכל כדי להצליח. אבל אני הייתי קשה, מבולבלת, חולמנית, דעתנית, שיודעת בדיוק מה היא רוצה. אבל הורסת את הדבר היחיד שהיא באמת צריכה מכל מה שהיא רוצה. זו הבעיה כשרוצים הרבה שוכחים מה צריכים, ולפעמים אתה מוצא את עצמך עם הרבה זוגות משקפיים מפעם אבל אתה מאבד את האחד שאתה באמת צריך שאותו אתה בעצם רוצה. הזוג משקפיים האלה, שבלעדיהם אני לא רואה. אני אחזור לסיפור, אז כזאת הייתי, בחורה קשה, אני עדיין כיום גם לא פיקניק, אבל הוא, אהוב ליבי, היה בזמן הסערה הגדולה לפני שמגיע שקט עולמי ללפחות כמה שנים. אני זוכרת את הלילה הזה שרבנו, אני זוכרת איך השלמנו כבר באותו ערב, ושבועיים אחרי היה עוד ריב, אני זוכרת איך בריב הראשון טילפני למרכז גמילה, סליחה הם קראו לזה מרכז ללימודי!(גמילה). בכל אופן, זה היה אחד מרגעי ההתפקחות שלי שאמרתי אני חייבת ללכת להפסיק לעשן בשביל אהובי, תליתי את כל הבעיות שלי בסמים, גראס זה לא סם פשוט אחרי כל כך הרבה שנים של עישונים. מי שאמר לכם שזה כלום, שזה ידליק לו נוראה אדומה, זה היופי והחכמה של הסם הזה, אתה לא מרגיש שהוא  משפיע עליך, הוא סם שקט ועדין שדופק לך את הראש לטווח הארוך, אתה לא מרגיש את זה כמו ל.ס.די למשל, אנשים שהתפלפו מאל אס די, התפלפו בשנייה, אין ספק שהם פלופים והם גם חיים את הסרט הזה. גראס זה הצגה אחרת לגמרי, אתה מתמכר אליו בעדינות ולאורך זמן, הוא מלטף אותך ועושה לך נעים, רק אחרי כמה שנים אתה שם לב כמה אתה זקוק לו בשביל כל פעולה. לצאת מהבית, ללכת לעבודה, לצאת להביא חלב, לטיולים, לחופשות, לכן כל היעדים הם תמיד למקומות שזה זמין, לעשות פיפי, לאכול, לבכות, לצחוק, הוא איתךבכל רגש בכל מצב ובכל סיטואציה. כמובן אם אתה כמוני, אתה גם חזיר שדופק 10 גרם לשבוע. לבד!!! הייתה לנו אהבה גדולה, לי ולאהוב שלי, שלצורך העיניין אני אכנה אותו כרומא, כן…(שלא תתבלבלו עם הרומן שלי לגראס, כי זה היה רומן אחר לגמרי). רומא.. חתיכת שם בחרתי, אבל זה התאים לי וחוץ מזה שזה מסתדר לי עם העובדה שהוא ממש רחוק ממני, הלב שלי מחסיר פעימה רק מלהגיד ומלהגות את זה, לכן אני חייבת לכתוב, חייבת לשחרר ולבכות , על כל חיוך, כל קפה, כל לילה של אהבה וסקס מטורפים. אני חייבת לשחרר הכל, כדי שזה יפסיק לתפוס אותי כשאני לא מוכנה. אהבתי אותו, השם יודע כמה אני עדיין אוהבת אותו. והלכתי, אני מצטערת על היום הזה, אני מצטערת על הפעם הזאת שהלכתי, לפני חצי שנה ב 9 לאפריל 2014, ארזנו את הדירה שלו, לא יכלתי לחכות, הייתי חייבת להיות כזאת איפולסיבית, אחרי המקום הזה בבית גמילה, הטריפו לי שם את השכל שהוא לאבשבילי, כל היום עשו עליי מניפולציות ושטיפות מח, ככה כל פעם קצת שעכשיו שהתנקתי אני צריכה חברים חדשים ובן זוג חדש. שנאתי את החברים שלו כולם היו נראים לי מאד מסוממים ואני הייתי סופר סאחית אחרי 12 שנים. ראיתי את כל החבורה של רומא כלא יוצלחים, לא מאושרים, חיים בקופסא, ויותר מכל ראיתי את עצמי, ראיתי את עצמי כלומניקית. שחיה בסרט שיום אחד מישהו יתעניין באמנות שלה ויגלה אותה, והוא תוכל לצייר כל החיים ולגדל למאור את הילדים, ולהיות אמנית במשרה מלאה. היה לי את זה, היה לי את הכל , עכשיו אני ריקה ומתוסכלת. הזיכרונות טורפים את דעתי, לאט לאט, עושית מהלב שלי בלילה, מערבולת של מיליון רגעים ונשימות שהם נשמתי אותו, את הגוף שלו ואת הזין שלו, איך אהבתי את הזין שלו, הייתי יכולה לחיות בין רגליו 10% מהחיים שלי לפחות . הוא היה מזיין אותי מדהים, הוא עשה הכל מושלם. ואני הורדתי אותו, לפחות ככה הוא אומר, פעם הוא זרק אחרי שכבר הייתה הפרידה ואני הפכתי להיות בשבילו כלום ושום דבר כל הידידות והמערכת יחסים הלכה לפח. הוא לא רצה אותי יותר, אפילו אהבה לא עשינו, לא זכרתי איך הטעם שלו מרגיש, רק בחלומות. אני קמה כל בוקר עם מחנק בגרון שלא בא לי להמשיך הלאה, אני כבר חצי שנה בעצבות מתמדת, יש לי כמה רגעי חסד שאני מצליחה לא להיות מרוכזת במחשבות, אבל היום זה כבר לא עוזר, אני פשוט לא רוצה לחיות. כל כך כואב לי שאין לי מילה יותר עצמתית מכאב. אבל תנסו לתאר שהלב שלכם מתרסק, כל מחשבה, כל נשימה היא יותר מידי כואבת כשאני לא חיה לידו. יודעת מה שלומו, גורמת לו לחייך, הולכת איתו לישון, ומקשיבה לסיפורים והשירים שהוא היה משמיע לי ומספר לי. אני מתגעגעת להכל לביחד הזה שלנו. פשוט כל נשימה כואבת לי, ואני נחנקת לכתוב עלינו בזמן עבר. עברה חצי שנה ואני עדיין לא יודעת איך לחיות בלעדיו, אני מרגישה כאילו נקטעה לי היד. ואני לומדת לחיות מחדש בלי יד. ככה אני לומדת לחיות מחדש בלעדיו. אני לא יכולה לחזור אחורה להסתפק במשהו פחות מהביחד שלנו, מהחום והשמחה. הוא נפגע ממני מאוד, אבל לא הכל היה ככה. אני יודעת שהוא אף פעם לא היה ככה מאוהב. ואני הייתי כמו ילדה לידו. יכלתי להרגיש כמו ילדה כי הוא שמר עלי והגן עלי. הרגשתי הבייב שלו, הנסיכה שלו, האהבה שלו. הוא העדיף אותי תמיד על פני כולם. ולא הייתי שם. לא הייתי נוכחת. אז הלכתי לטפל בבעיית סמים שלי. וכשחזרתי אני כבר הייתי מבולבלת והוא פחד שאני יעזוב אותו, ואחרי חודש עזבתי אבל למה אלוהים למה עזבתי, למה לא הייתי מספיק חזקה לתמוך בו, מספיק סבלנית שתעלה השמש. למה קשה לי אז אני עוזבת. עכשיו יותר קשה לי מאי פעם. אני מנסה יום יום להרים את עצמי מהמיטה, להתחיל פרוייקטים, להתקשר לגלריות, לעשות את המחויבויות שלי, אבל אני פשוט עושה את זה במאמץ. אני לא נהנת מהעבודה, אני לא נהנת מלהרוויח כסף, אני לא נהנת מבילויים. אני חוזרת בלילה בוכה. מתועררת כל כמה שעות ובודקת אם הוא התחבר לוואטס אפ לאחרונה. כאילו זה משנה. הפכתי להיות כל כך לא מיוחדת עבורו, שזה לא מעניין אותו. הוא כל כך יודע שאני אוהבת ומצטערת על שלא נלחמתי עוד, שלפעמים נראה לי שהוא קצת נהנה מזה. הוא תמיד חשב שאני חזקה. מה שהוא לא הבין הוא שאני חזקה כי אני יודעת שאם לרגע אני לא אהיה זה יהיה אסון לכל הסובבים אותי. ממש כמו עכשיו אני בדיכאונות כל היום. אני לא שמחה. מאז שחזרתי מחופשה בחול אני בקושי יוצאת מהבית, חזרתי לגור אצל ההורים. אני מציירת מתוך עצב. וחזרתי קצת לעשן כי אני פשוט לא יודעת מה לעשות עם כל הרגש שלי. אני מתפללת כל בוקר לקדוש ברוך הוא שיעזור לי. אני בוכה את נשמתי, אני נאנקת מכאבים ומדמיינת שהוא בא לחבק אותי בלילה. שאני יכולה להתקשר אליו ולספר לו שאני מפחדת להרדם כי החלומות שלי כל כך סוריאליסטיים ורק החיבוק שלו שומר עליי מוגנת ושלווה. הוא היה באופן קבוע חופן אותי עם כל הגוף שלו לא משנה כמה היה חם בלילה היינו קמים ככה כשאני מתכרבלת בתוכו, כל בוקר. 
ועכשיו כל בוקר אני קמה עם בוסט של כאב, ומתכרבלת בתוך עצמי, מנסה להרגיע את הגוף. ואת המכות חשמל שאני מקבלת בלב. ממש אפשר להרגיש אותם. זה כאב פיזי, הגוף שלי מצתמרר כאילו הוא כל פעם מחדש חווה את הפרידה. אני כבר לא יודעת מה לעשות, כל נשימה הופכת ונהיית כבדה יותר ויותר.
אהוב שלי הלוואי ותהיה פה.אני צריכה אותך.
0 תגובות